החלטה בתיק ת"א 48107-02-12

הבקשה:

1.         בפני בקשה להתיר לתובע 1  (להלן:" התובע") להביא ראיות לסתור את החלטת הוועדה הרפואית לעררים של המוסד לבטוח לאומי מיום 1.05.11 (להלן: " המל"ל"; "הועדה לעררים") אשר מחייבת בתביעה שבפניי מכוח סעיף 6 ב' לחוק הפיצויים, לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 (להלן:" החוק").

העובדות הצריכות לבקשה:

2.         התובע, יליד, 1938 נפגע ביום 12.8.09 בתאונת דרכים (להלן: "התאונה").

3.         התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה ובוועדה רפואית מדרג ראשון בפניה עמד התובע, קבעה כי נותרו לו נכויות זמניות וכן נכות צמיתה כדלקמן:

            נכות זמנית - 10% מיום 2.10.09 - 31.12.09.

            נכות צמיתה - 0% מיום 1.1.10.

4.         על החלטה זו של הוועדה הרפואית הגיש התובע ערר.

5.         וועדה לעררים מיום 1.5.11 בפניה עמד התובע קיבלה את מסקנות הועדה מדרג ראשון ולפיכך דחתה את הערר.

6.         לאור קביעת הוועדה לעררים לפיה לתובע לא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה, הוגשה הבקשה שבפניי.

טענות התובע :

7.         א.         שגתה הועדה שעה שקבעה כי לא נותרה לו נכות לצמיתות בכלל וכתוצאה

מהתאונה בפרט.

ב.         שגתה הועדה שעה שהתעלמה הן ממצאי בדיקות ההדמיה והן מהתיעוד הרפואי הרציף ממועד התאונה שהוצג בפניה ומהם עלה כי מאז התאונה הוא סובל ממגבלות קשות בהנעת הצוואר.

ג.          הועדה לא ציינה במסגרת מסקנותיה, כמתחייב עפ"י הפסיקה, מהו אותו מצב קודם לו היא טוענת ומהם המסמכים עליהם היא הסתמכה.

ד.         בכל מקרה - קיימות סתירות פנימיות בפרוטוקולי הועדות אשר הם לבדם מצדיקים קבלת הבקשה.

טענות הנתבעים:

8.         ההלכה היא כי ביהמ"ש יתיר הבאת ראיות לסתור רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן. אין המדובר במקרה חריג או בנסיבות יוצאות דופן.

9.         הן הועדה מדרג ראשון והן הועדה לעררים בדקה את התובע וכן את המסמכים הרפואיים לרבות בדיקות ההדמיה ולא מצאה כי נותרה בתובע כל נכות צמיתה בעקבות התאונה.